שאלה קריטית בהנחיית משחק התפקידים [מבוכים ודרקונים] היא השימוש באביזרי המחשה. עד כמה על השחקנים ושליט המבוך להשתמש באביזרי המחשה: מיניאטורות, מפות , תחפושות וכו'.
יש הטוענים שיש לצמצם את השימוש בהם למינימום, לוח מחיק טושים, דפי דמות וקוביות, כל המחשה נוספת פוגעת בליבת משחק התפקידים שהיא למעשה "תיאטרון של הדמיון". אחרים רואים באמצעים אלה פריט חשוב המכניס את השחקנים למשחק, נותן לשחקנים אוריינטציה וחיבור לעולם.
לשתי הגישות יתרונות וחסרונות, המינימליסטים עלולים בנסיון להיצמד לתיאטרון של הדמיון, להסיר מעצמם את האחריות לעורר את דמיונם של השחקנים. אין כמו תחפושת , מוזיקה, מפה כדי לעשות זאת וליצור וגם את האווירה המתאימה למפגש.
בעוד המקסימליסטים עלולים לכבול את הדמיון למערכת של חפצי פלסטיק ועולמות ממוסחרים בנויים מראש. באותה מידה שהמפה והמיניאטורה עוזרת לך לתאר את העולם כך היא מגבילה אותו לתחומה. ומה אם פתאום ההרפתקנים רוצים להסתובב באזור שהוא מחוץ למפה שהכנת? מה אם מפת המבוך אינה תואמת את אופן השיטוט של ההרפתקנים בתוכו?
משחק תפקידים טוב הוא יצירה משותפת של השחקנים ושליט המבוך. לאביזר לא בהכרח אמור להיות מובן מוגדר. אם הנחת מפתח גדול על השולחן תן להרפתקנים להחליט איזה דלת הוא יפתח.
ציין לעצמך מה אמור להיות במבוך, מספר מלכודות, חידות, ואויבים, אולם ההליכה החופשית של ההרפתקנים במבוך היא שתקבע את צורתו , את מיקום החדרים המסדרונות והדלתות.
ואין כמו לתת להרפתקנים שלך ליצור בעצמם את אביזרי המשחק תוך כדי משחק: לצייר את המפלצת או לכתוב ולנסח את הלחש שימצא במגילה הקסומה או את המנגנון המכאני של מכונה גמדית עתיקה.